החלטה בתיק בש"פ 2457/11

זהו ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ד' מגד) מיום 8.3.2011 ומיום 24.3.2011 בהן הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.       העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים בשני אירועים. כתב האישום, שהוגש ביום 13.2.2011, כולל שבעה אישומים ומופנה גם כלפי שני נאשמים נוספים, דניאל בנסימון ושמעון חנוכה (להלן בהתאמה: נאשם 1, נאשם 2, וביחד עם העורר: הנאשמים), ומייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים בגין מספר אירועים, ולנאשם 1 מיוחסות גם עבירות נוספות (איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה). על פי המתואר בכתב האישום בין השנים 2007-2010 היו רונן פרידמן (להלן: המתלונן) ואודי וייספלד (להלן: אודי) בעליה המשותפים של חברת ליתם הנדסה בע"מ (להלן: החברה), בה השקיעו מהונם הפרטי. בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה החליטו אודי והמתלונן לפרק את השותפות ביניהם ומשכך רכש המתלונן את חלקו של אודי בחברה והוא עזב אותה במאי 2010. אולם, אודי החליט לגבות מן המתלונן חלק מהסכום אותו השקיע בשעתו בחברה בסך של 250,000 ש"ח, ולשם כך פנה אל הנאשם 1 וקשר עימו קשר לסחוט מהמתלונן את הכספים באיומים. הנאשמים 1 ו-2 ואנשים נוספים נפגשו עם המתלונן מספר פעמים במקומות שונים, איימו עליו וסחטו אותו ועקב פחדו מסר להם המתלונן שיקים בסכום מצטבר של מאות אלפי שקלים וכן כסף מזומן.

2.       לעניין האירוע המיוחס לעורר נטען בכתב האישום כי בדצמבר 2010 או בסמוך לכך, הגיעו הנאשם 1 והעורר לבית המתלונן במושב פארן, והנאשם 1 אמר למתלונן כי "חזר לו השיק". המתלונן מצידו הסביר לנאשם 1 כי ביטל את השיקים על פי סיכום של אדם מטעמו עם רואה החשבון שלו, אך הנאשם 1 ביקש ממנו את הכסף באופן מיידי ואיים עליו באמרו, בין היתר, "או שאתה נותן לי שיק אחר או שאני יוצא מפה ותיכף מגיעים אנשים לא נחמדים לקחת ממך את הכסף" וכן "שיהיה ברור לך שאם אתה לא תשלם לי ברגע זה, אתה מפה הולך לבית החולים". במהלך כל המפגש, אשר בחלק ממנו הבחינה אשת המתלונן, דחק העורר במתלונן לשלם לנאשם 1 את הסכום המבוקש והודיע לו כי אין לו מנוס אלא לשלם. ואכן עקב פחדו מנאשם 1 ומן העורר, העביר המתלונן לנאשם 1 באותו מעמד שיק בסך של 44,660 ש"ח שקיבל לפני האירוע. טרם עזיבתם איים נאשם 1 בשנית על המתלונן כי אם תהיה בעיה עם השיק הוא ידאג שיגיעו אנשים אחרים לקחת את הכסף במזומן. באירוע נוסף המיוחס לעורר נטען כי ביום 25.1.2011 התקשר העורר אל המתלונן והודיע לו כי הוא קיבל מנאשם 1 שיק שלו בסך של 20,000 ש"ח וביקש לדעת איך המתלונן מתכוון לשלם לו את הסכום. המתלונן מצידו הודיע לעורר כי אין בכוונתו לשלם לו את הסכום ובתגובה ועל מנת להניע את המתלונן לשלם לו את הכסף איים עליו העורר באמרו "לא מקובל עליי איך שאתה מדבר תשקול מילים" והוסיף "לא תשלם לי מיידית אני אדאג שיוציאו לך צו מעצר".

3.       בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים  המשפטיים נגדם, וביום 8.3.2011 אכן הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר. בית המשפט קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביסוס העבירות המיוחסות לעורר, והוא ציין בעניין זה את הודעות המתלונן מיום 26.1.2011 ומיום 27.1.2011 ואת העובדה שהעורר קשר עצמו לאירועים (אף שכפר בכך שאיים על המתלונן). עם זאת ציין בית המשפט כי המעשים המיוחסים לעורר, בנסיבות בהן נעשו, "אינן עומדות ברום סולם החומרה", ועוד הדגיש כי העורר אדם נורמטיבי, איש עסקים לטענתו, אשר מעולם לא הסתבך עם החוק ולכן נכון היה בית המשפט להורות על שחרורו לחלופת מעצר הולמת אילו הוצגה כזו על ידי העורר. משלא הוצגה על ידו חלופה כאמור הורה בית המשפט על מעצרו, אך ציין כי אם יציע חלופה ראויה הוא יבחן בשנית את האפשרות לשחררו. נוכח החלטה זו הציע העורר, באותו מעמד, לשחררו לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בהרצליה, בבית מגוריו, בפיקוח חברת משפחה כערבה עיקרית וחבר נוסף כערב משני. העורר טען כי די בחקירה שערך בית המשפט לערבים באותו דיון, ולחלופין ביקש כי יוגש בעניינו תסקיר מעצר. בית המשפט נעתר לבקשה החלופית והורה כי שירות המבחן יערוך תסקיר מעצר בעניינו. אך בשל שביתת העובדים הסוציאליים לא הוגש לבית המשפט קמא תסקיר מעצר בעניינו של העורר, והוא מצידו שב ועתר לשחררו לחלופת מעצר, וזו הפעם הציג חלופה בישיבת "רב פעלים" בתל ציון בפיקוח רב הישיבה אריה אלמלם ושני ערבים נוספים. ביום 24.3.2011 דחה בית המשפט את הצעת העורר לשחררו לחלופה זו בציינו כי ישיבה נוספת שניהל הרב אלמלם בירושלים ("נחלת אושר") נבחנה כחלופת מעצר בהליך אחר ונקבע כי הפיקוח לא היה הדוק ואמין דיו. עוד ציין בית המשפט כי הישיבה גובה כסף מהמפוקחים ועובדה זו יוצרת חשש לניגוד עניינים ובנוסף ציין כי הוא לא התרשם שהערבים שנחקרו בפניו יוכלו להציב לעורר גבולות. נוכח האמור דחה בית המשפט את הבקשה והורה על המשך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

4.       מכאן הערר שבפניי בו מלין העורר על מעצרו. העורר טוען כי בית המשפט שגה בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות המיוחסות לו. לטענתו, מתמצה חומר הראיות נגדו בהודעות המתלונן שלא ייחס לעורר איומים או סחיטה, ועוד הוא טוען כי בית המשפט לא נימק כלל את מסקנתו בדבר קיומן של ראיות לכאורה ולא בחן את גרסתו של העורר אשר חלקים נכבדים ממנה נתמכים בהודעות המתלונן. לטענת העורר אין מחלוקת על כך שבאירוע הראשון המיוחס לו בכתב האישום הוא אכן התלווה לנאשם 1 והגיע איתו לבית המתלונן בשל כך שהשיק שהיה בידי נאשם 1 חזר. אך לטענתו הוא לא ידע שהשיק שבידי נאשם 1 הגיע לידיו באופן בלתי חוקי והוא אף לא ידע על כל האירועים שקדמו לכך ולפיכך, נענה לבקשתו והתלווה אליו. עוד טוען העורר כי גם אם המתלונן נסחט על-ידי נאשם 1 ומעורבים אחרים, לו לא היה כל חלק בכך והעובדה שנכח במקום אינה הופכת אותו שותף לסחיטה. אשר לשיחת הטלפון המיוחסת לו טוען העורר כי הוא אינו חולק על עצם קיום השיחה אלא שכלל לא מדובר בסחיטה באיומים וכל שאמר למתלונן, כך גם לפי גרסת המתלונן עצמו, הוא שאם המתלונן לא ישלם לו הוא ידאג להוציא נגדו צו מעצר. העורר מדגיש כי מדובר בהליך לגיטימי בהוצאה לפועל שרשאי לנקוט מי שאוחז בידיו כדין המחאה סחירה שלא כובדה ואין מדובר באיום. העורר מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי כלל לא דן בשאלה האם נוכח החלק השולי שמיוחס לו באירוע הראשון קמה עילת מעצר נגדו ולטענתו, גם אם נקבל את דברי המתלונן במלואם מדובר באיום מהרף הנמוך ביותר שאינו מצדיק את מעצרו.

          בנסיבות אלה טוען העורר כי בית המשפט שגה בכך שלא הורה על שחרורו המיידי בכפוף להפקדה כספית ובתנאים שיבטיחו אי יצירת קשר עם המתלונן, והוא מדגיש כי הסברה לפיה עם שחרורו הוא יבקש את רעתו של המתלונן הינה טענה סתמית ולא רצינית. עוד מדגיש העורר כי הוא אדם נורמטיבי לחלוטין, ללא כל עבר פלילי, וגם אם מעד בכך שהתלווה לנאשם 1, אין הדבר מצדיק מעצר בית עם מפקח צמוד. לחלופין טוען העורר כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את שתי חלופות המעצר שהוצעו על ידו - במקום מגוריו בפיקוח בחורה שהיא חברת המשפחה או בישיבת "רב פעלים". לטענתו קביעת בית משפט קמא שהערבים שהציע לא יוכלו להציב לו גבולות אינה מבוססת, ובית המשפט לא נימק אותה. כן מלין העורר על הסתייגות בית המשפט מכך שהישיבה מקבלת תמורה בגין שהותו במסגרתה ולטענתו גישה זו מביאה למצב בלתי מתקבל על הדעת בו הוא שוהה במעצר עד תום ההליכים במשפט שצפוי להימשך חודשים רבים.

          המשיבה מצידה טוענת כי דין הערר להידחות. לטענתה העורר היה שותף פעיל במסכת האיומים על המתלונן והפעיל עליו לחצים כבדים ובלתי לגיטימיים לשלם. כך היה העורר נוכח בשיחה בה איים הנאשם 1 על המתלונן איומים קשים ומפורשים ואף איים בעצמו על המתלונן ובנוסף התקשר למתלונן ואיים עליו. עוד טוענת המשיבה כי החלופה המוצעת על ידי העורר אינה הולמת שכן הערבה שהציע הינה בחורה בת 26 ולא תהיה לה כל סמכות כלפיו.

5.       לאחר שבחנתי את הטענות שהעלו הצדדים וכן את חומר הראיות שהוצג, אני סבורה כי דין הערר להתקבל בחלקו.

הלכה היא כי בבוחנו את הראיות לכאורה במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים, על בית המשפט להשתכנע כי הן מקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו ורק אם שוכנע כי קיימות על פני הדברים פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות לכאורה, עליו להסיק מכך כבר באותו שלב את המסקנות המתבקשות לעניין המעצר (ראו: בש"פ 696/04 סבייח נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 647, 651 (2004); בש"פ 8303/07 בדראן נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (לא פורסם, 19.10.2007)). במקרה הנדון קשר עצמו העורר לאירועים המיוחסים לו בכתב האישום ולא הכחיש כי נכח בשיחה שהתנהלה בין הנאשם 1 למתלונן בביתו וכן לא הכחיש שהתקשר למתלונן. אלא שלטענת העורר הוא לא היה מודע לכך שהנאשם 1 ואחרים מאיימים על המתלונן או סוחטים אותו, והוא התלווה אל המשיב 1 כחבר לדרוש מן המתלונן לשלם כסף שהוא חייב. עוד הדגיש כי הוא עצמו לא נהג כלפי המתלונן באלימות ולא איים עליו. דא עקא שמחומר הראיות לכאורה עולה תמונה שונה. אכן, גם אם תתקבל גירסת העורר כי עד בואו עם הנאשם 1 לבית המתלונן לא ידע על כוונת הנאשם 1 לסחוט את המתלונן באיומים, הרי משנכח במקום ושמע את האיומים שהשמיע לכאורה הנאשם 1 באוזני המתלונן ואף בחר ליטול חלק פעיל בשיחה ולדחוק במתלונן לעשות כרצון הנאשם 1, קשה לומר שאין ראיות לכאורה לביסוס האישום המיוחס לעורר. העיד על כך המתלונן באומרו כי העורר היה שותף פעיל בשיחה שהתנהלה בינו ובין הנאשם 1 וכי הוא חש מאויים ממנו. הוא ציין "השיטה היתה שדני [הנאשם 1] מאיים ואבי [העורר] מדבר על הכסף. זו היתה החלוקה". דברים דומים עולים גם מהודעתו מיום 27.1.2011. עוד סיפר המתלונן כי אף שהעורר לא איים עליו באופן מפורש בשיחת הטלפון שיזם הוא חש מאויים, וכלשונו "אבי [העורר] בהחלט איים עלי אבל בלי להגיד את מילות האיום המפורשות". ככל שבשלב המעצר עסקינן, דומה כי די בהודעות אלו של המתלונן ובעובדה שהעורר קשר עצמו לאירועים כדי לקבוע שהעורר נטל, לכאורה, חלק במסכת האיומים נגד המתלונן, אף אם נראה כי חלקו במעשים היה קטן מזה של הנאשמים האחרים בפרשה.

6.    הטענה הנוספת שהעלה העורר ולפיה ניתן לשחררו ממעצר בכפוף להפקדת ערובה כספית בלבד אף היא דינה להידחות. העורר נטל לכאורה חלק במסכת איומים והפחדות נגד המתלונן ואף שלא היה "הרוח החיה" באירוע ומיוחס לו חלק מינורי בלבד, לא ניתן להתעלם מחלקו בפרשה ומהמסוכנות הנובעת מכך. על כן, צדק בית משפט קמא בקובעו כי נדרשת במקרה דנן חלופת מעצר ראויה. כפי שצוין הציע העורר שתי חלופות מעצר. אשר לישיבת "רב פעלים" לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא שמצא אותה בלתי הולמת. אולם אני סבורה כי בנסיבות המתוארות לעיל ובהינתן גילו של העורר ועברו הנקי, אין לשלול על הסף את החלופה האחרת שהציע וזו ראוי לה כי תיבחן על ידי שירות המבחן.

אשר על כן, אני מורה כי שירות המבחן יגיש עד יום 1.5.2011 תסקיר מעצר בו תבחן האפשרות לשחרר את העורר לחלופה הנזכרת לעיל או לכל חלופה הולמת אחרת, אם תוצע כזו, והדיון יוחזר אל בית המשפט המחוזי על מנת שישוב ויבחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופה כאמור. 

           ניתנה היום, ‏כ"ט באדר ב', תשע"א (‏4.4.2011).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    מא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: